אורי רוזנברג ותום וירדמן בטקס הענקת פרס שמעון פרס בברלין
אורי רוזנברג (משמאל) ותום וירדמן בטקס הענקת פרס שמעון פרס בבית העירייה האדום בברלין, 5 בנובמבר 2026. (צילום: יושוע שולטהייס)

"לא רק ישראלים ופלסטינים סובלים מהסכסוך הזה"

ישראלים, פלסטינים וגרמנים צעירים סביב שולחן אחד, בעיצומה של המלחמה בעזה: פרויקט דיאלוג חדשני זכה השנה בפרס שמעון פרס. המארגנים, אורי רוזנברג ותום ח'אלד וירדמן, מספרים על דרכים חדשות לדבר על סכסוך שכבר מזמן מפלג גם את החברה הגרמנית.

את הריאיון ערך יושוע שולטהייס

כשאורי רוזנברג ותום ח'אלד וירדמן הפגישו בקיץ 2025 ישראלים, פלסטינים וגרמנים צעירים בהיידלברג, המלחמה בעזה עוד הייתה בעיצומה. במשך שבוע בבית הספר ללימודי יהדות בהיידלברג (HfJS) המשתתפים דנו בשאלה איך הסכסוך הישראלי-פלסטיני מחלחל לגרמניה ומשפיע על היחסים בין יהודים למוסלמים במדינה. הסדנה הייתה פרויקט משותף של HfJS ושל Tech2Peace, ארגון דיאלוג ישראלי-פלסטיני מחיפה שרוזנברג הוא אחד ממייסדיו. מאז התקיימה סדנה שנייה בברלין.

בשבוע שעבר זכה הפרויקט "Upholding Dialogue in Times of Crisis" בפרס שמעון פרס. משרד החוץ הגרמני מעניק מאז 2017 מדי שנה את הפרס לפרויקטי חברה אזרחית גרמניים-ישראליים, בשיתוף קרן פורום העתיד הגרמני-ישראלי (DIZF) – שגרמניה וישראל הקימו ב-2007. שר החוץ הגרמני, יוהאן ואדפול, העניק את הפרס ב-5 בנובמבר בבית העירייה האדום (Rotes Rathaus) בברלין. סכום הפרס הוא 20 אלף אירו בסך הכול, והשנה חלקו אותו שני פרויקטים.

רוזנברג, ישראלי-יהודי, ו-וירדמן, גרמני-מוסלמי, חוקרים שניהם בקתדרה על שם בן-גוריון ללימודי ישראל והמזרח התיכון ב-HfJS. בריאיון ל-The Bilateral Briefing על הסדנה שלהם הם מסבירים למה הזמינו בכוונה פעילים משני הצדדים, מה קרה כשמפירי סדר הסתננו לאירוע הציבורי היחיד שלהם – ולמה דווקא המשתתפים הגרמנים התרגשו יותר מכולם.

The Bilateral Briefing: מר רוזנברג, מר וירדמן, הסדנה הראשונה שלכם התקיימה בהיידלברג בקיץ 2025, כשהמלחמה עוד נמשכה. כמה הוקל לכם שבסוף לא נאלצתם לבטל אותה?
רוזנברג: דאגנו בגלל איראן: בדיוק היו מתקפות טילים על ישראל, וחששנו שהמשתתפים לא יוכלו להגיע אם המרחב האווירי מעל ישראל והשטחים הפלסטיניים ייסגר שוב. חששנו גם מהפגנות. בסוף הופתענו לרעה: לא ציפינו לכמות העוינות שספגנו כאן בגרמניה.

מה קרה?
רוזנברג: עשינו את הטעות וקיימנו אירוע פתוח אחד. חשבנו שהכול בשליטה, כי היה צריך להירשם מראש. אבל כמה אנשים נרשמו בשמות בדויים כדי להרוס את האירוע. הם ישבו שם עם פליירים שלעגו לסמינר שלנו כ"תמיכה ברצח עם", ושאלו שאלות תוקפניות מאוד – במיוחד את שני המוסלמים שישבו על הבמה, תום וחמזה הווידי, פלסטיני מעזה שחי בגרמניה. הם ניסו להציג את שניהם כערבים רעים, כבוגדים. זה היה מגעיל, הרגשתי רע מאוד. אבל תום וחמזה ענו טוב מאוד וקיבלו הרבה מחיאות כפיים. ובמובן מסוים, זה פעל נגד המפריעים: ישראלים, פלסטינים וגרמנים הרגישו שכולם מותקפים יחד, וזה קירב אותם עוד יותר. אני לא אומר שזה היה טוב, אבל זו הייתה התוצאה.

וירדמן: בהזדמנות זו אני רוצה להודות במיוחד לרקטור של HfJS, אנדראס ברמר, שלקח על עצמו את הסיכון לארח סדנה כזאת במוסד יהודי בעיצומה של המלחמה.

רוזנברג: הוא רק נכנס לתפקיד והכיר אותנו באופן שטחי. הצגנו לו את הרעיון, הוא אהב אותו ונתן לנו את ברכתו. קיבלנו גיבוי מלא מ-HfJS, כולל עובדת שעזרה לנו בתוכנית, בכספים ובלוגיסטיקה.

למה בחרתם להתמקד ביחסים בין יהודים למוסלמים, ולא רק בין ישראלים לפלסטינים?
רוזנברג: אחרי 7 באוקטובר 2023 עשיתי הרבה עבודת דיאלוג עם ישראלים ופלסטינים ב-Tech2Peace. אבל כשהתחלתי פוסט-דוקטורט בהיידלברג, שמתי לב שלא רק ישראלים ופלסטינים סובלים. הסטודנטים שלי – גרמנים יהודים, גרמנים מוסלמים, גרמנים אחרים, מהגרים – סבלו ממה שקרה בעזה, ולפני כן ממה שקרה בישראל ב-7 באוקטובר. היה פחד גדול שגרמניה הופכת למקום אנטישמי, למקום שבו מוסלמים לא בטוחים ומהגרים שנואים. ורבים פחדו בכלל לדבר על הסכסוך. הבוגרים של Tech2Peace למדו איך לדבר על דברים כאלה. אז אמרתי לתום: למה שלא נביא את שיטת הדיאלוג שלנו לגרמניה? ייתכן שסבי-הסבים של הגרמנים הצעירים הכירו משהו כזה בשנות ה-30, אבל אני לא חושב שגרמנים צעירים חוו אי פעם בעצמם אווירה מקוטבת ומלאת שנאה כמו זו שהסכסוך במזרח התיכון יצר היום בגרמניה. רצינו לתת לאנשים מקום שבו אפשר לדבר על הסכסוך באופן מכובד – שבו אפשר להגיד הכול בלי צנזורה, אבל שבו גם מקשיבים לך ואתה מקשיב לאחרים.

מאיפה בדיוק הגיעו המשתתפים?
וירדמן: את המשתתפים הישראלים והפלסטינים בחר Tech2Peace: יהודים ישראלים, ערבים ישראלים, פלסטינים ממזרח ירושלים ומהגדה המערבית, ואדם אחד מעזה. את המשתתפים הגרמנים בחרנו בתהליך של הגשת מועמדות. מאוד רצינו שיהיו הרבה יהודים גרמנים וגם הרבה מוסלמים גרמנים. בהיידלברג הגישו מועמדות מוסלמים גרמנים רבים מאוד, אבל רק שני יהודים גרמנים השתתפו. בברלין, שבה קיימנו את הסדנה השנייה שלנו, כבר היו שמונה. רוב המשתתפים היו סטודנטים, חלקם אפילו פעילים פרו-ישראלים או פרו-פלסטינים שהיה להם האומץ להסתכל על הצד השני. אחת התוצאות הטובות ביותר של העבודה שלנו היא שדווקא מי שהגיעו עם הדעות החזקות ביותר השתנו הכי הרבה. ומכיוון שהבוגרים שלנו נשארים בקשר וממשיכים לעשות דברים יחד, אנחנו רואים שהשינוי הזה נשמר גם שנה אחר כך.

איך קרה שגם פעילים פרו-פלסטינים השתתפו בסדנה?
רוזנברג: הם הגישו מועמדות, ובריאיון הקבלה הם נשמעו שקולים. חלקם היו פרו-פלסטינים מאוד, אבל הם נשמעו כמו מי שבאים ללמוד ולהקשיב, ולא רק לדבר. רצינו פעילים פרו-פלסטינים ורצינו פעילים פרו-ישראלים – לא רק את פעילי השלום מהמרכז. אנשים עם דעות חזקות הם אלה שיכולים להשתנות הכי הרבה, ויש להם השפעה בסביבה שלהם: הם יכולים לחזור לפעילים אחרים ולהגיד: "תקשיבו, פגשתי ישראלים אמיתיים ופלסטינים אמיתיים, וזה מה ששמעתי מהם." רציתי גם להראות למשתתפים הישראלים והפלסטינים שלנו איך הסכסוך שלנו חודר לגרמניה, ובמובן מסוים מרעיל אותה ומקטב אותה מאוד. היה לי עצוב מאוד לראות איך אנשים כאן צועקים זה על זה. אז באופן אירוני, המטרה הייתה גם להביא ישראלים ופלסטינים לגרמניה כשגרירי שלום, כדי לעזור להרגיע את הסכסוך כאן. וזה אבסורד, אם חושבים על זה – אבל זה די עבד.

זה נושא טעון. האם דיון כלשהו בסדנאות התפוצץ אי פעם?
רוזנברג: תמיד היו הרבה רגשות, אבל לא היה פיצוץ. בהיידלברג, מפגש אחד תוכנן לא טוב; למדנו מזה ולא חזרנו עליו בברלין. אבל הסדנה הראשונה נועדה מראש להיות ניסוי וטעייה – ידענו שנעשה טעויות. אנחנו בונים משהו ומשפרים אותו תוך כדי תנועה. ברלין הייתה בהחלט טובה יותר מהיידלברג, ובשנה הבאה בפרנקפורט, שבה אמורה להתקיים הסדנה הבאה שלנו, נעשה את זה עוד יותר טוב.

מה למדתם כמארגנים על השאלה מתי דיאלוג עובד – ומתי לא?
וירדמן: כחוקר של הסכסוך הישראלי-פלסטיני, למדתי שהניתוחים האינטלקטואליים שלי, שאני תמיד שוקע בהם, לא יכולים לפתור מצבים שנובעים מרגשות ומהחוויה הישירה של אנשים שחיים בתוך סכסוך. יש להם צרכים שאי אפשר לענות עליהם בדיבורים או ברעיונות אינטלקטואליים, אלא רק ברמה של החיים, של חברות, אהבה ורגשות.

רוזנברג: למדתי שהאינסטינקט שלי צדק: את מה שאנחנו עושים ב-Tech2Peace אפשר להעתיק או להתאים גם לאירופה. הרבה אנשים אמרו לי: "זו תרבות אחרת, זה לא יעבוד. הגרמנים לא ייפתחו, אין להם הרבה מה לספר." תום, לעומת זאת, האמין ברעיון מהרגע הראשון. והתברר שגם גרמנים שאינם יהודים או מוסלמים נושאים הרבה כאב בגלל הסכסוך הזה, אף שהם לא שייכים לאף אחד מהצדדים. אנשים באמת נפתחו, חלקם בכו. הישראלים והפלסטינים כבר נפגשו לפני כן ועשו דברים יחד. אבל במיוחד בשביל הגרמנים, זו הייתה חוויה משנת חיים – חלקם אמרו שזה היה אחד האירועים החשובים בחייהם. כאן בגרמניה הצלחנו להראות שהמודל שלנו עובד גם מחוץ לישראל.

Scroll to Top